הסיפור שלי

לא תכננתי את הפוסט הזה, לא עכשיו

תכננתי לחכות שיהיו עוד עוקבים ועוד צפיות כדי שאוכל לבוא ולספר את הסיפור שלי
אבל אחרי שראיתי את המקרה המזוויע של חן טל שגנבה סיפור של ילדה בת 4 הרגשתי צורך לבוא ולהגיד לכם מי אני ומה עברתי לפני שנתיים , וזה לא מועתק מאף אחד. כי דברים כאלה אי אפשר להעתיק

שנת 2011 היתה קשה בשבילי, דודה שלי , רונית שהיתה קרובה אלי מאוד נפטרה אחרי מאבק של 20 שנה בסרטן השד, כמה ימים אחר כך הכרתי בחור ששבר לי את הלב ולא ידעתי איך להתמודד עם זה

כמה ימים אחרי הפרידה הטיפשית ממנו, היו לי כאבי ראש נוראיים

שירתתי בבסיס חיל האויר ליד אשקלון ובגלל שמדובר בבסיס קטן מאוד לא היה בו תקן לרופא

קבעתי תור לרופא בבסיס הסמוך - חצור

למזלי התור שנקבע היה לרופא האחראי על המרפאה ולא לרופא השני אליו מגיעים בדרך כלל החיילים מהבסיס שלי שידוע בכך שהוא לא מאמין לחיילים ומנפנף את כולם עם אקמול.

נכנסתי לרופא ברק והתחלתי לספר על כאבי הראש והסחרחורות, ישבתי על המיטה ובזמן שהוא נגע לי בצוואר הוא הרגיש משהו, בליטה

שכחתי מהכאב ראש באותו רגע

הוא שלח אותי לעשות בדיקות אולטרסאונד לצוואר ובדיקות דם

לאחר כמה ימים הגעתי לצריפין לבדיקות האולטרה סאונד, נשכבתי במיטה והרופא מרח עלי את החומר בנסיבות משמחות מורחים על הבטן והתחיל לשוטט

"אני רואה פה משהו" הוא אמר "אבל אני לא רואה צורך בביופסיה" - בלוטת התריס שלי נראתה לו בסדר

שמחה יצאתי משם והרמתי טלפון לאמא שלי , שברגע ששמעה את המילה ביופסיה נעצר לה הלב

את בדיקות הדם שברק שלח אותי לעשות לא עשיתי וכמו שחלק מכם יודע כשלא עושים בדיקות בצבא מזמנים אותך למרפאה לקבל על הראש

הגעתי למרפאה שם הרופא הלא נחמד אמר "את מבינה שזה סיכוי לסרטן כן?"

ככה, בלי הכנה נפשית לפני כן, פשוט זרק את זה לפני

עשיתי את בדיקות הדם ובמקביל אמא שלי קבעה לי תור פרטי לאנדוקרינולוגית בבית חולים הדסה

היא בדקה אותי ואמרה שלדעתה אין כלום אבל שנעשה שוב אולטרה סאונד וביופסיה במקרה הצורך

שוב החומר על הצוואר רק שהפעם התווספו לזה דקירות שבודקות אם הגידול (כן, גידול) הוא סרטני

אחרי כמה ימים הגיעו התוצאות, הרופא הלא נחמד התקשר אלי ואמר "זה לא נראה טוב, את כנראה צריכה ניתוח "

מצאו לי שני גידולים בצד השמאלי של בלוטת התריס שלי בגודל 5 מ"מ - 

שם הסרטן הזה הוא פפילר קרצינומה

מכאן זה התגלגל, סופחתי לרם 2 , שזה חלומו הרטוב של כל חייל בעצם

אבל בשבילי זה היה אבל, במשך שבוע הסתגרתי בחדר ובכיתי

כיידעתי שאחרי הניתוח הזה תהיה לי צלקת בולטת באמצע הצוואר שתישאר שם לנצח

ומי ירצה אותי ככה ואיך אמשיך לחיות

עברתי בדיקות ונקבע תאריך לניתוח לכריתת חצי מהבלוטה - 18.10.2011

התאריך שגם בו השתחרר גלעד שליט

יום הניתוח

אחרי שני כדורי ווליום, גילגלו אותי לחדר הניתוח, הורדמתי ואחרי 4 שעות התעוררתי בחדר התאוששות כשההורים שלי נכנסו שאלתי רק שאלה אחת "אמא, גלעד שליט כבר בבית?"

האשפוז ארך 5 ימים כמעט בהם היה לי נורא קשה לזוז ונתפס לי הצוואר מה שיותר כאב לי מהניתוח עצמו

לא שמולאיאן - שמואליאן!

אחרי השחרור הגעתי לביקורת ושם אמרו לי שאצטרך במשך כל החיים לקחת כדורים שיחקו את פעולת הבלוטה, יוטירוקס

היה לי נורא קשה להתרגל לכדור, מפני שהצד הימני של הבלוטה נשאר הוא הפריש את ההורמון שנקרא TSH ובמקביל לקחתי את הכדור מה שגורם לגוף נורא להתבלבל

היה לי חם וקר והיתי שמחה ועצובה והשמנתי בערך 10 קילו כי כל חילוף החומרים נדפק לגמרי.

זו היתה שנה נוראית עבורי, אבל 2012 שבאה לאחריה היתה מדהימה, הכרתי את רן בן זוגי היקר שבעוד 6 ימים נחגוג שנתיים של אהבה אינסופית (כןכן! הוא אוהב אותי גם עם הצלקת)

ואני חושבת שהוא זה שבאמת עוזר לי לחזור לחיים נורמלים

הוא והאיפור שבאמת הסיח את דעתי, היתי משוטטת בטמאבלר, קוראת מדריכים ונשאבתי לעולם של יופי שאף פעם לא הרגשתי חלק ממנו

והצלקת? הפכה להיות כל כך לא חשובה אחרי שעברתי את זה ובמקום להתבייש בה אני רק מחפשת הזמדנויות להדגיש אותה - כי אני ניצחתי את זה!

זה הסיפור שלי, מקווה שאף אחד לא יעתיק אותו ממנו, וגם אם כן

אף אחד לא יודע מה זה מרגיש

אוהבת המון, רינת.